הכל התחיל בשיחת טלפון, כזו שבוודאי כל ספריית חומרים היתה שמחה לקבל, כשמצדו השני של הקו בקשת עזרה במציאת בית חם לדוגמאות חומרים. הפנייה התקבלה מלא אחרת מאשר מעצבת הטקסטיל והצבע, ויוי גן-מור, שעמדה לפנות את הסטודיו שבביתה ברמת השרון לטובת מעבר לדירה בתל אביב ונסיעה ארוכה לארצות רחוקות....

הסטודיו, עליית גג מוארת ומנוקדת באלפי גוונים וצבעים, היה מקום עבודתה והשראתה קרוב לשלושים שנה. לצד מארזי קרטון עמוסי קטלוגים וארגזים מלאי דוגמאות של בדים וחוטים, נחות קופסאות השראה המכילות עלים, חרוזים, אבנים, גזרי נייר, ועוד הפתעות.
וצילומים על גבי צילומים של פרוייקטים, טיולים, חוויות, אנשים, צורות וצבעים. את השמחה שחשתי עם קבלת עשרות הדוגמאות לספריית החומרים דגדג עצב קל שרמז על תום תקופה. תקופה, הפרוסה לפניכם.

ויוי גדלה לתוך עולם של חוטים וצבעים. אמה היתה סורגת חובבת וסריגה ורקמה היו מתחביביה. במהלך שירותה הצבאי השתתפה בקורס אריגה מטעם מוזיאון ישראל וחלמה להיות אורגת. מה שריגש אותה תמיד באריגה הוא יצירת יש מאין, יצירת המצע, התשתית. זאת, להבדיל מרקמה או הדפסה שמתהוות על גבי בד קיים.
"באריגה, להבדיל מסריגה, יש איזון מאד מיוחד בין השתי והערב שמלמד על צבעים" מסבירה ויוי, "הערבוב של הצבעים קשור לעין האורג. אריגה מצריכה הבנה עדינה של מרקמים, צבעים שמשתלבים יחדיו, חיבורים שונים שגורמים לצבעים שונים להיות לפני או אחרי צבעים אחרים" "בנוסף, אני אוהבת את התחושה של להתחיל משהו שאינו גמור. כלומר, מישהו אחר יחליט עבור הבד שלי לאן ילך, יש עוד תחנה בדרך. אני יוצרת את חומר הגלם".

איקט יפאני

בשנת 1979 התקבלה לשנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב, למחלקה לעיצוב טקסטיל בה התמחתה באריגה. בתקופתה, עדיין השתמשו בכרטיסיות מחוררות מקרטון שמפעילי הנולים היו מעתיקים את הדוגמאות אליהן, מקצוע שנקרא דיגום. ויוי הגיעה לשנקר עם בת אחת וילדה שני ילדים במהלך הלימודים. "מישהו בזמנו אמר לי" מספרת, "שאם אצליח בלימודים תוך כדי גידול 3 הילדים, אוכל להיות ראש מחלקה". וכמו נבואה שהתגשמה, בין השנים  1991-1995 כהנה ויוי כראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, כהמשך להוראת התחום בה החלה בשנת 1983.
בתור ראש מחלקה, שמה לעצמה כמטרה לשלוח את תלמידיה לחו"ל. היא פנתה לאגף הטקסטיל במשרד התעשייה והמסחר וקבלה פרס כספי תמורת פרוייקט לתעשייה. כך מימנה המחלקה שתי נסיעות קבוצתיות בשנה, במשך ארבע שנים התקיימו שבע נסיעות, של כמה עשרות סטודנטים בכל נסיעה. בנסיעות ביקרו בסטודיאות לעיצוב, תערוכות, מוזיאונים, רגע לפני כניסת הסטודנטים לפרוייקט הגמר. בנוסף, שלחה סטודנטים להתמחויות שונות במפעלים בחו"ל. תמורה נוספת שחוללה במחלקה היתה בשנת 1990, כאשר הביאה את בשורת עיצוב הטקסטיל במחשב בעקבות קורס שהשתתפה בו באנגליה.

אריגת ז'קארד - המתוכחם ביותר מבחינה טכנולוגית, לדברי ויוי

במהלך שנותיה באקדמיה, עבדה בחברת "רמטקס" כמעצבת ראשית. החברה מייצרת בדי ריפוד ווילונות לבתי הארחה, לשוק המקומי וגם ליצוא. בין השנים 1987-1989 עבדה גם עבור חברת "נוסבאום" בפרוייקט של עיצוב מוצרים טקסטילים במראה של "טוטאל לוק". טרנד זה רווח בעולם באותה התקופה אך בארץ טרם שמעו עליו, כך שנוסבאום היו בין הראשונים ליישמו. הרעיון שעמד מאחוריו היה עיצוב אחיד לכל הפריטים הטקסטיליים בחדר; אהילים, כריות, ריפודים, וילונות וכו'.  

בשנת 1994 פגשה את המעצב שרי ארנון, דרכו הגיעה לעבוד בחברת "פיניש".
פיניש, שהתחילה את דרכה כנגריית האחים שוורץ בחיפה, גדלה להיות חברה מובילה לייצור ריהוט משרדי ולימים נקנתה על ידי חברת טקניון העולמית. עבור ויוי, היתה זו הפעם הראשונה שנגעה בחומרים אחרים מטקסטיל; מתכות, עצים, פורמייקה, צבעים. היא התבקשה לייצר קולקציית צבעים ולוחות השראות לחברה,
לוחות אשר היו מיועדים להנהלה כמו גם ללקוחות, בכדי שיבינו כיצד נבנתה קולקציית הרהיטים.

"פיניש הובילה בעיצוב בצבעוניות ובחומריות" מספרת ויוי. "צבענו עצים, צבענו מתכות. הייתי מערבבת צבעים ויוצרת צבעים במפעל בכרמיאל, מפעל צבע שהיה בלעדי לפיניש.
כל קולקציה יועדה לשנתיים קדימה. הן היו כל כך חדשניות, שהחקיינים פעלו רק אחרי שנה, ואז פיניש כבר עברה לקולקציה הבאה." צוות העיצוב של פיניש כלל שלושה מעצבים פרילנסרים שעבדו יחד בצורה מדהימה, לדבריה. גד צ'רני עיצב את הריהוט, שרי ארנון עיצב את התדמית והקונספט של החברה וויוי היתה אחראית על הצבעים, הבדים והחומרים. דורון קובי, שהיה מנהל התפעול של החברה, ניהל את העיצוב.

מייד עם הצטרפותה לצוות, נסעו להציג בתערוכת אורגטק בקלן, גרמניה.
הביתן של פיניש התאפיין בצבעוניות של מדבר; בז', חמרה, חרדל, כשבאותם ימים שלטו בשוק הריהוט המשרדי צבעי היסוד; אדום, כחול, שחור לבן, מדי פעם ירוק. בעקבות התערוכה, כתבת איטלקייה כתבה על פיניש בעיתונות המקצועית ולשמחתם הרבה, בתערוכה זו אותה צבעוניות שלטה גם בביתן של חברת ויטרה.

חלל התצוגה של חברת טקניון

"הייתי האישה היחידה בצוות העיצוב, בחברה שהיתה מאד גברית" נזכרת, "תמיד עניינו אותי החומרים הטכניים של תעשיית הריהוט, חומרי המילוי והריפוד, חומרי חיפוי וריצוף שאפשר להקיש מהם לעולם שלי. הצבע נחשב בזמנו לנשי, מעין קישוט, והמטרה שלי היתה לחבר בין הדברים, לספר סיפור שלם". "לצד קטלוג שיצרנו שהסביר איך לבחור רגליים לשולחן, מחיצות, כסאות, הצענו מבחר צבעוני בהתאם לתפקיד, דרגה, מקצוע. היתה צבעוניות למנהלים וצבעוניות לעובדים זוטרים". תפקידה כלל גם ייעוץ לאדריכלים בבחירת חומרים וצבעים לפרוייקטים מסחריים גדולים.
"ההנהלה בפיניש נתנה לי להמריא, להפגיש את הבלתי קונבנציונאלי עם הפרקטי, להיות יצירתית ופתוחה" מסכמת ויוי. אחרי שפיניש נמכרה לטקניון, ויוי נשארה לעבוד על עוד קולקציה אחת, שנקראה: אוקסימורון. "מאחורי קולקציה זו עמד הרעיון לשלב דברים שלא משתלבים, מיקס אנד דונט מאצ'. פולניה ואפריקה, קריצה למשהו חדש, טכני מול אקולוגי, ניגודיות, היברידיות".

אוקסימורון מלאכותי

את הקולקציות יצרת מבדים שייבאתם או שפתחתם בעצמכם?
הבדים היו ברובם מיובאים מאירופה, מעט מהמזרח, ואם לא מצאתי את מבוקשי מבין המיובאים, ארגו עבורנו בארץ.

אוקסימורון פולניה

איך מתרגמים חושניות של בד הודי לפריטי ריהוט משרדי?
הכל עניין של מינון הצבע. לצבע צריך לתת כבוד. במשרדים, אנשים שעובדים 8-10 שעות ביום צריכים סביבת עבודה שקטה ונעימה. את ה"קריצות" אפשר לתת במינונים קטנים: המושב של הכסא, מעמד לעטים, דברים שנמצאים בגב של העובד ולא מול עיניו.
לעולם לא נצבע חדר שלם באדום, אלא נציב אגרטל אדום, לדוגמא.
העין תמיד צריכה למצוא את המנוגד לה, לכן בכל קולקציה תהיה תשובה שתסגור את הצבעוניות עם הצבע המנוגד. מינון ואיזון – הם הסוד.

מהו צבע, בעיניך?
אין כזה דבר צבע, למעט כשהולכים לקנות צבע בחנות ציור או "עשה זאת בעצמך". בשאר המקרים, הצבע הוא חלק מהחומר. הצבע הירוק של העלה, לדוגמא, קשור לסוג העלה. אם ניקח פחית צבע אחת ונצבע באמצעותה עשרה חומרים שונים, נקבל צבעים שונים. על עץ, הצבע יראה אחר מאשר על מתכת.

בשנת 2006 עברה לעבוד ב"טולמנס", כמנהלת העיצוב קניינית ואחראית על הסטיילינג.
שוקי שוורץ שניהל את "פיניש" יחד עם דורון קובי, קנה חלק מחברת טולמנס והזמין אותה להצטרף לצוות בעיצוב וקניינות .
היא עיצבה חמש חנויות באופן שוטף, שינתה בהן את המראה ואת הקולקציה. ויוי שילבה בחנויות עבודות של אומנים ישראלים, פריטים של מעצבים צעירים, פריטים זולים מול יקרים.
גם בטולמנ'ס, מצאה עצמה יוצרת תשתית טבעית שמאפשרת להכניס לתוכה את השונה.
הבסיס הוא קבוע, וה"קריצות" משתנות. בסיס שיכול להתאים להרבה מאד טעמים.
תמיד בנתה eye catcher כדי ללכוד את הלקוח או הקניין, גם אם בסוף יקנה פריט קונבנציונאלי.

צעיף צמר משולב ליבוד

איך מנבאים טרנדים, בטקסטיל ובכלל?
טרנדים זו מכונה מאד משומנת ומאד כלכלית. חוברים פסיכולוגים, אנשי קולנוע, מעצבים, כלכלנים. נקח את סרילנקה כדוגמא. בעקבותיו, חקרו את ההיסטוריה והתרבות של המקום ואז, זה נכנס לאופנה. יש היום לא מעט משרדים שעושים מזה עסקים.
לי אדלקורט, התחילה את השפעתה על טקסטיל עיצוב אופנה ועיצוב פנים ואז הגיעה גם לקוסמטיקה ולצבעי רכב. טרנד זו מודעות, להיות מעורב בסביבה. בטרנדים יש סקרנות, מחקר, העזה.

מהן, לדעתך, התמורות המשמעותיות בעולם הטקסטיל?
נון וובן ((non-woven היא טכניקה נהדרת. היום טקסטיל קיים בכל תחומי החיים; רפואה, חלל, סיבים סינתטיים, מרוכבים. לדעתי, בענף הספורט נמצא את פיתוחי הטקסטיל הכי מדהימים כיום. טכנולוגיות ללא תפר (seamless), לא קמיט, לא שביר, ועוד. 

חמישה סוגי טקסטיל שמרגשים אותך?
1. ג'קארד – המתוחכם ביותר מבחינת טכנולוגיה.
2. בדי משי באריגת יד
3. איקט יפאני, טכניקה של צביעה עם תזוזה של השתי והדוגמא שמתקבלת נראית לא בדיוק במקומה.
4. בדים שקופים עם הטבעה בחום (devore). השתי עשוי מחומר אחד והערב מחומר שונה, ואז צורבים בחום וחומר אחד "נעלם" ומשאיר רק את השקוף.
5. לבד

תיק בעיצוב ויוי, מבוסס על צילום שלה

ומה בהמשך הדרך?
בשנת 1994, כשנסעתי לתערוכה בקלן, שוקי שוורץ (הבעלים של פיניש, דאז) קנה לי מצלמת אולימפוס וזו הפעם הראשונה שהיתה לי מצלמה שלי שהלכה אתי לכל מקום. אז התחלתי לצלם באמת. היום אין יום שאין לי מצלמה אתי. היא כלי עבודה הכרחי שלי.
היום, אני מעצבת טקסטיל דיגיטאלי מתוך תצלומים שלי. מדפיסה בשיטות שונות על בדים שונים ואוספת חוויות מהחיים. בקרוב נוסעת לחצי שנה למזרח עם תיק ומצלמה, להמשיך לעבוד וללמוד ולטייל.
עד כה, הצלחתי לשלב את אהבותיי במקצוע. שילוב של פנטזיה עם המציאות. עבורי, תמיד הפנטזיה היא חלק מהחיים. אילולא היתי חולמת, לא היתי יכולה להיות כ"כ מציאותית.
עושה את מה שאני אוהבת ואוהבת את מה שאני עושה.

צילום בית קפה בפריז מודפס על צעיף אורגנזה / ויוי גן מור

ראיון l אפרת פרידלנד
צילום l ויוי גן-מור, טקניון-גלובל בע"מ, צילומי הטקסטיל והתיק; סטודיו רסקין פרלמן